גל השריפות שפקד את האזור מהווה מצב משברי עבור רבים, בין אם נפגעו ישירות מן השריפה ובין אם היו עדים לאסון. ההמלצות שלעיל מכוונות להתמודדות מיטבית במצב חירום, ומבוססות על ארבע הנחות-יסוד פסיכולוגיות: א. השריפה יכולה להוות טראומה עבור האדם, במובן זה שעולמו נחלק לשניים – לפני השריפה ולאחריה; שוררת אי-ודאות בנוגע לעתיד. ב. בהיותה טראומטית, השריפה עלולה לעורר בתודעתו של האדם טראומות מן העבר – אובדנים, פציעות, נטישות, פגיעות חמורות; תגובתו לשריפה תיצבע בתגובותיו המודעות והלא-מודעות לטראומות ה'ישנות'. ג. לנפש האנושית קצב משלה; קצב זה אינו נענה לשינויים המהירים בטכנולוגיה. משמעות הדבר היא כי אדם יכול להגיב לאסון בכל נקודה בזמן: מיידית, בהשהייה של דקות, ימים, שעות ואף שנים. לפיכך, אין מתכון אחיד לכל אדם ואדם. ד. שריפה הנה אסון בקנה-מידה גדול. דוגמא יומיומית להתמודדות הנה ילד שנחבל בברכו בעת ריצה: מצופה מאמו ומאביו שיידעו מה לעשות כדי לחבוש את פצעו, להרגיעו ולהשיבו לשגרה. במקרה של אסון גדול, הרי שגם ההורים 'נחבלים'; אולם האינטואיציה שלהם היא המדריך הטוב ביותר להתמודדות (כפי שכתוב בהמלצה העשירית).
- צרכים בסיסיים: לוודא שמתקיימים הצרכים הבסיסיים של האדם: אוכל, שינה, היגיינה, ביגוד. במצב של הלם, שתיית מים ואכילת ממתק עוזרים בהרגעה מיידית.
- מגע: חיבוק וליטוף מאששים את הנוכחות הפיזית של האדם הקרוב ומעודדים הפרשת אוקסיטוצין, חומר העוזר לחוסן נפשי.
- רצף: עצם הנוכחות הפיזית הרצופה של אדם קרוב מעניקה חוויה של המשכיות לנוכח הקטיעה. סיפורים ושירים אהובים, סדרות טלוויזיה וסרטים מוכרים – כל אלה מחדדים את תחושת הרצף, אך החשובה מכל היא כאמור הנוכחות הרציפה של אדם אהוב.
- הקשבה: נוכחות שקטה ומאפשרת לאדם להתבטא ולהביע את חווייתו לנוכח הטראומה. מומלץ להימנע מניסיונות דיבוב ("איך אתה מרגיש עם זה?"); המתנה סבלנית מאותתת לאדם כי אפשר לשאת את חוסר-האונים ואת חוסר-המילים שבמצב החדש.
- מתן דוגמא אישית (מודלינג): במקום לדובב, אפשר לבטא את החוויה האישית, למשל: "איזה פחד!", "היה לי קשה להירדם הלילה". מותר גם לבכות בנוכחות הילדים. שיתוף כזה מעודד בצורה עקיפה את הילדים לשתף בעצמם, ומאששת את חווייתם שהם נורמליים בבלבול, בחוסר-האונים ובתדהמה שהם חשים, גם ללא מלים, לנוכח האסון. כדאי להסביר לילדים בשפתם-שלהם מה אירע ומה משמעויות הדבר (ראו גם סעיף 6 להלן).
- הפרדה בין אי-ודאות לוודאות: פגעי השריפה מכתיבים חוסר ידיעה בנוגע לעתיד; בצד זאת, כדאי להדגיש את הדברים שאינם משתנים בעקבות השריפה (בהתאם לעקרון הרצף, ראו סעיף 3). הדגשה כזאת נותנת קרקוע במציאות, למשל: "נתמודד עם זה ביחד כמשפחה", "גם אם נדחה את מסיבת יום ההולדת, נקיים אותה במועד אחר".
- היאחזות בשגרה: במידת האפשר, קיום פעילויות יומיומיות שהתבצעו לפני השריפה: לימודים, מפגשים חברתיים, מטלות וכדומה. זאת, מבלי להתעלם מן הערעור שהשריפה גרמה (בהתאם לעקרון הרצף, ראו סעיפים 3,6).
- העצמה: שיתוף האדם במתן עזרה לאחרים שנפגעו מן הטראומה, למשל על-ידי איסוף תרומות, בגדים ומזון, ו/או אירוח. העצמה יכולה להתבטא גם בביצוע מטלות ביתיות כגון השתתפות בניקיון הבית, קניות ועוד. העצמה עוזרת לאדם לרכוש חוויית שליטה במצב שבו הוא חווה חוויה עזה של פסיביות וחוסר שליטה.
- התאבלות: מתן ביטוי לחוויית הבהלה והאובדן, בשיחה או ביצירה, למשל: כתיבת מכתב לחית-מחמד שנספתה; ציור בובה שאבדה ועוד. בהתאם לסעיף 4, כדאי לתת לאדם לבטא צורך בביטוי כזה ולא למהר וליזום זאת עבורו. גם הומור הוא חלק מתהליך של אבל; הומור הנו מנגנון הגנה שיכול לחזק, והצחוק עצמו משחרר אנדורפינים המשמשים לשיכוך כאבים. יש לשים לב לרגישויות השומעים כאשר מדובר בהומור 'שחור', שבו האסון ותוצאותיו הם נושאי הבדיחה.
- אינטואיציה: במצבי חירום מתחדדים החושים; למרות הבלבול, ההלם, הכעס, האימה והרגשות הנוספים העשויים לעלות לנוכח השריפה, הורים יודעים אינטואיטיבית, לרוב טוב יותר מכל רשימת עצות, כיצד להתמודד במשבר וכיצד להרגיע את יקיריהם. כדאי לסמוך על האינטואיציה הזאת שהיא פרי שנים של התנסויות אישיות. במידת הצורך, אפשר לפנות לעזרה נפשית אצל אנשי מקצוע.
המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה פותח קו חם לפניות התושבים, טלפונית ו/או לקביעת פגישת ייעוץ:
טלפון: 8288622, 8288623
דוא"ל: icc@univ.haifa.ac.il
